עיון ביקורת
לרכישה >>

שמעון בוסקילה, למה לי (עננה, יולי 2015)

מוסיקה ישראלית

שמעון בוסקילה אינו כותב את המילים לשיריו. הוא סומך על המוסיקה, על הבעת הרגש שלו. הוא מנסה להביא את השיר למקום, בו יפגוש את הטקסט כאילו כתבו בעצמו. זמר רגש טוב יכול להרשות לעצמו את זה. בוסקילה, תנו לי לנחש, הוביל את כותבי המילים למקומות האישיים שלו – וגם כשטקסט דחוס במיני קלישאות וחריזת אינסטנט (“בקולי הרועד רק אליך נודד” בשיר הפותח – “השיר שלא העזתי לשיר“) עדיין זה נשמע כמוסיקה שמגיעה מהעצמות שלו.
כששמעון בוסקילה עצוב – הוא עצוב באמת, מוליך את השיר אל מחוזות התוגה שלו. חושף עצמו, כשהוא שר את שירת הייאוש ב”זכרונות מיותמים” (מילים: דידי שחר), בתערובת לטיני-ים-תיכוני. המנגינה כל כך מתיידדת שאתה משתתף בצערו. כך גם בשיר שברון הלב “הדמעה” (מילים: שמרית אור).
“עכשיו אני חוזר” (סהר חגי)  הוא מבט על ילדותו. הילד היחף חוזר במכונית חדשה עם זיכרונות מתוקים, שמתחלפים לטעם מר. שיר פשוט. הבית האחרון לוקה במשפט לא קוהרנטי: “הילדים בתחנה תופסים עוד טרמפ להתרחק / מהפשטות המביכה הם עוד חולמים להתנתק”. “פשטות מביכה”? מדוע פשטות צריכה להביך? והאם ילדים באמת חושבים במונחים כאלה של “התנתקות מפשטות מביכה”.
גם כאן המוסיקה והטון של בוסקילה הם ה”סיפור” של השיר. הרגש חזק יותר מכל ניסיון לנסח תחושות במילים. אם פשטות יפה – זוהי המנגינה, העיבוד העשיר, הטון המתכוון, שמעניק לסיפור אמינות גבוהה. האם אני שומע כאן איזו השפעה של שלמה ארצי? נדמה לי שבוסקילה נשאר מחובר לארצי בטבורו מאז ימי “עלש”.
עמית הראל,  שעל העיבוד מכיר את הנוסחה. בוסקילה מתרפק ועולה עם געגועיו למסלול כביש ראשי ידידותי, ואתה זורם אתו למחוזות הילדות בקלות מזככת. ה”שלמה ארציות” הזו חוזרת גם ב”מזל שאני שר” בעיבוד ובהפקת … בן ארצי, מונולוג על האורות והצללים בחייו, מעין פולק סונג, המוטען בווייב שלוקח לעיבודים הטיפוסיים לארצי. אותה רוח נושבת גם ב”אנחנו לא מלאכים” (מילים: דידי שחר, עיבוד והפקה מוסיקלית – עמית הראל)
אנחנו לא מלאכים ופה זה לא גן עדן”, שר בוסקילה,אבל מנגינות עוד נושבות עם הרוח”. אני לא בטוח ששמעון בוסקילה יורד לפשר הניגוד בין מלאכים וגן עדן ובין מנגינות. אבל במנגינות הוא לבטח מבין. הרבה יותר בטוח מבחינתו להתבסס עליהן מאשר לחשוב במונחים מטפיזיים.
מוסיקה תאיר את קצה המנהרה, אפילו תשחרר לזמן אהבה. גם טעויות לא סוף העולם. אפשר למצוא “מעט חסד“. לא בטוח שבוסקילה העמיק למצוא חסד בטעויות. בשירים מולחנים, אתה מפזר מילים כטוב על ליבך גם כשאינך תמיד יודע למה התכוונת.
בשורה התחתונה: בא בוסקילה להגיד:  בואי נשחרר. נביט על הצד הבהיר של הירח, על חצי הכוס המלאה.
קצב המוסיקה מעלה את השיר על הדרך הראשית, נע במנגינה מתיידדת שקורצה מחומרים של להיט עם ביטוח לטווח ארוך. מה שבטוח: בשירה שלו נמצא חסד, גם ללא טעויות. בעוצמה שלו – הוא גם יכול להגיע למקום ששייך לזן מלאכי.
הערבית היא ידידה בלב ובנפש, נכנסת בדלת הראשית לקו המיינסטרים שלו. “יא רייח” כבר קורץ להופעת השקה בהיכל התרבות. הסדרנים מתבקשים לתת לקהל להגיע עד הבמה. נ”ל “למה לי למה לך” (יוסי גיספן)  פופ  מחויך על פגישה עם בחורה, אוריינטאלי ומקפיץ בעיבוד קצבי תוסס. ואז חוזרים לתוגת “עכשיו אני סולח” (נועם חורב). שיר טראומטי המופנה לאבא – על כעסים שהפכו געגוע. ואם אבא אז בן – “יא אבני” בעברית ובערבית, מנגינה נפלאה, סלסול צורב לב, קול של רגש צרוף. והערבית מגיעה גם עם המוסיקה של סטינג ב“רית אזין“.
אצל שמעון בוסקילה טון הרגש חזק יותר מאלף מילים, מעניק להן אמינות, גם כשהן אינן פסגת העומק והתובנה. כשבוסקילה לוחץ על הקול, יוצא לו סלסול מהלב, כזה שאפשר לחבר אליו כל דבר, גיטרות חשמליות, דרבוקה וכינור מייבב.
שירים: השיר שלא העזתי לשיר, זיכרונות מיותמים, הדמעה, עכשיו אני חוזר, אנחנו לא מלאכים, למה לי למה לך, יא ריח, עכשיו אני סולח, יא אבני, מזל שאני שר, ילדה של אב, רת אלזין, וואטאטו וואטאה (“למה לי” במרוקאית)

צילום: מרגלית חרסונסקי

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


1 + = 9