עיון ביקורת

משינה, מתים שרים הולכים (התו השמיני, מרץ 2018)

מוסיקה ישראלית

משינה חדש הוא ציפיה לאלבום של להקת-על מקומית, כלומר – רף גבוה. שלומי ברכה ויובל בנאי הם צמד יוצרים, שאינם שולפים מן השרוול. כשהם מחדשים – יש להם בדרך כלל מה להציע. לכן – הציפיה.
האלבום רובו – במצברוח מלנכולי, על פערים בינו ובינה, על העיר המבאסת והלוכדת, בקשת יאוש לחדש את המחאה, על הסוף שיהפוך אותך לאבק כוכבים. על החבר מאיר שהלך, על מדינה שבחרה בדרך מדממת אינסופית.
ב"חומר חדש", בלדת רוק נוגה, שיר איטי, אפלולי שר יובל בנאי בטון מדוכדך. "את צריכה תקווה, אני עם קו מחשבה". אצלו זורם חומר חדש בראש, היא נמצאת במקום אחר – רוצה הכל, אז הוא בונה לה ארמון בחול. יכול להיות שככה לא פותחים אלבום, אם רוצים להגיע רחוק במצעד המכירות, אבל משינה של האלבום הזה אינה בראש של  מצעדים ולהיטים ענקיים. השיר עצמו – אותנטי, משדר נרטיב אמיתי. ההמשך בשיר מס 6,  "רצה אחרי הזמן", צלילים של אווירה מדכדכת, שיר דרמטי מאופק גם הוא על המרחק המפריד בינה ובינו – "היא כאן ואני נוגע בה נשאר לבד".
"בכיוון אחר" לזכרו של מאיר בנאי ממשיך את הקו הנוגה-אפלולי-מדוכדך. על הדרכים הנגדיות בהם הלכו, שלא גרמו לו להתנתק ממנו. "ואתה הולך בכיוון אחר/ אני מביט בך ממשיך ללכת/ בעיניים עצומות/ אני אולי מוכן לראות/ שמעכשיו צריך ללמוד לחיות בלעדיך".העיבוד המורכב (חיבור מופלא בין אקוסטי לאלקטרוני), ההפקה המוזיקלית (טל רום) טענו את השיר במתח ובאווירה – תרומה משמעותית לסיפור.
ב"בלוז טאקו בר" עוזבים את נתיב האופל. זהו "סרט" על מצב אורבני הזוי המגיע בצורת הודעה אלקטרונית, שיר על כמיהה אבודה בתוך סביבה עירונית מנוכרת. יובל בנאי שר מצב אפוקליפטי של "מסלול התנגשות עם הכדור" בו "אני רוח אני שד אני החול על החוף" ו"מתמלא התרגשות בנתיב האסור", "המציאות נקרעת כמו נייר שרוף", ועם זאת – "קורא לך בתוך הנחשול". האם יש הצלה? במציאות הזו גם בבית הקפה התמים והחם לכאורה שבפינה הכל תעתוע, הטעיה, תקוות שווא, גם הוא נמצא באזור מלכודת הבדידות האורבנית.
השיר אפוף אווירת מסתורין, נוקשה מצד אחד, מלודי ומרוכך מצד אחר – כמו כדי לתאר התחושה האמביוולנטית השורה על המספר. השירה האחידה (נמוכה, רצינית) היא דרמה של מספר חיצוני, שמתאר את תחושת הבדידות על מסלול האופל. יובל בנאי מאפק רגש כדי להעניק לשיר את טון האווירה היותר מדויק. הקצב והעיבוד מכניסים התרגשות גדולה לשיר, משדרים את הסיטואציה מלאת הניגודים. החלק האחרון של השיר – שירה ללא מילים – מעניק עוצמה מפארת לסיטואציה הזו.
חוזרים  ל – mood  מלנכולי ב"קשה לצאת מתל אביב". בלדה על עיר כמטפורה למלחמת עולם, נראית כמו נמל תעופה, עיר שבה אתה מאבד זהות. הפרדוקס – ממשיכים להימשך לעיר הגדולה למרות הסיכון. עיבוד אלקטרוני רך מאפשר לבנאי לספר את הסיפור באמינות גבוהה.
במצב רוח מלנכולי מבקש יובל בנאי ב"השמיעו קול". לחדש את המחאה – בשביל מי  שנשאר, למי שהוא זר, בשביל אלה שכבר מתים, לחברים שעוד מעט הולכים, התמימים המעטים. הנקודה היא שככל הנראה, לפי המצב, גם אם נשמיע קול, זה יהיה קול קורא במדבר, קריאה שתיפול על אוזן אטומה. המוסיקה משאיר אותנו באפלה השוררת מתחילת האלבום. בנאי נשאר כמעט לכל אורך השיר במנעד נמוך. אין כאן זעקה, אלא בקשת חמלה. תחושת הלב שמתנגנת בשיר נשמעת ככזו שתחלחל למי שחשים כי אין תוחלת לקול שישמיעו.  יכול להיות שמשינה כן רוצה לגעת בפוליטיקה חברתית, אפרופו "למה לי פוליטיקה עכשיו", השיר מ-1990? הנקודה היא שהשיר הזה לא ממש מרים את נס המרד והשינוי. זה אינו רוקנ'רול בועט, אלא נשמע כבקשת ייאוש, וככזו הוא אכן משקף נאמנה מצב נואש. לפי הקליפ השחור, המתאר בדיקת אק"ג, רישום הפעילות החשמלית של הלב מעיד על המצב הנואש. גם "שוב אחרי המלחמה" הוא מחאה בקול ענות חלושה על מדינה מרוקנת מתוכן, שבחרה בדרך מדממת אינסופית. "כשהיא תגיע אל היכל התהילה/ היא לא תמצא שם קרן אור באפלה". המוסיקה, הטון של בנאי משדרים תחושת יאוש, ורק בבית האחרון שאומר "וכעת הזמן לראות את האמת ולהתעורר", מחליפים המשינאים הילוך לרוק גיטרות קשיח.
רישום הקצב ב"אבק כוכבים" מזכיר בפתיחה הלמות תופים אפריקאיים המבשרת מלחמה. יובל בנאי שר על סוף. "בנצח אין עתיד" ועל הזמן שיהפוך אותך כמו כולם לאבק כוכבים, ממש כמו דיוויד בואי, קאש וריד. שיר רווי מתח שמצליח לשדר את תחושת "הספירה לאחור". גם השיר המסיים "הכל חולף" עוסק בסוף, אולם כאן בנימה מפוייסת יותר, שאומר "הכל חולף / עם אף אחד לא מתחלף" "אחרי סוף הסיפור פרק חדש/ את ואני האהבה שלנו מקדש". שיר שמשדר השלמה, תחושה נוחה יותר, נוגה לייט, במנגינת פופ סימטרית, שעשויה להיות הסינגל הבא של משינה.
הכל חולף, אבל משינה עדיין כאן,  וזה טוב, כי אם יש מוסיקת רוק שמחזירה אותי לשפיות זמנית בעידן של אי שפיות כללית, זוהי המוסיקה של בנאי את ברכה ושות'. מחדשת ומתחדשת, נוגעת  במציאות, נוקבת, מעניינת, אמתית, במיטב של מיטבה.

שירים: החומר החדש, בכיוון אחר, בלוז טאקו בר, קשה לצאת מתל אביב, השמיעו קול, רצה אחרי הזמן, משהו נשבר, אבק כוכבים, שוב אחרי המלחמה, הכל חולף
מילים ולחנים: יובל בנאי, שלומי ברכה
עיבודים: משינה וטל רום
הרכב: יובל בנאי – שירה, גיטרה אקוסטית, סינטיסייזרים, שלומי ברכה – גיטרות, קלידים, מייקל בנסון  – בס, איגי דיין – תופיםר חודורוב – קלידים, פסנתר, סקסופון

השקת האלבום – ביקורת

צילומים: מרגלית חרסונסקי

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


− 2 = 6