עיון ביקורת

עדן בן זקן, השקת "תאמין לי" (האנגר 11 ת"א, נובמבר 2016)

מוסיקה הופעות, מוסיקה ישראלית

קבלו את מלכת הזמר הים תיכוני. יש כבר נתוני שטח שאינם משקרים: מופע סולד אאוט בהאנגר בנמל. אלבום פלטינה שמוגש לה באמצע ההופעה. מופע ישיבה שהופך תוך שניות מהפתיחה לחאפלת עמידה, כיסאות מושלכים הצידה, מטפסים על שולחנות, קהל דחוס שנע בתוך הצפיפות, משאיר את האוכל בצד. איך צעקה עדן בן זקן לפני מחרוזות החאפלה שלה? – "יאללה בלגן". קיבלה בלגן. מי שהגיע לשמוע אותה בישיבה ליד שולחן, יכול לתבוע את כספו בחזרה. מצד שני, נדמה שהקהל לא בא לשבת. הוא בא להשתולל משמחה. אז למה שולחנות?
מה תופס בה? הטקסטים? האישיות הבימתית? הקול הרגשני? בשני הפרמטרים הראשונים – היא לא עלתה כיתה לעומת מופע ההשקה הקודם שלה ברידינג 3. היא ומפיקיה חיים בתוך עמם. בן זקן שרה "תזיזו", המנון האסקפיזם, שנועד להיות שיר הנושא של ערוץ הילדים. תזיזו את הגוף, כאילו אין מחר. תחגגו מקרית שמונה ועד אילת. תעופו, תאבדו תחושת זמן. למה? מה סיבת החגיגות? מה קרה? לא חשוב. תזיזו את הגוף, תעופו. לא לשאול שאלות, כי לעדן בן זקן אין תשובות. לא בטוח שיש לה תשובה למה היא העלתה את אחותה הקטנה לביצוע השיר המקפיץ "ג'נטלמן".
הכתיבו לה שיר אהבה לסלסול יענו עצוב בשיר "כל מה" – "ידעת איך ללב שלי לגשת / לטייל לי קילומטרים בנשמה / עשרים וארבע שעות ביממה". כך כימת בשפה נמוכה דולב רם שיר אהבה, והזמרת שרה כאילו זה בנשמתה בעיבוד טיפוסי לז'אנר.
הרגש רץ לפניה. הקול נוסק גבוה, עולה על גדותיו. אם מדובר על "ריגושים", אין לי ספק שאני בעמדת מיעוט. נשארתי קר. לא מאמין לפרץ הרגשות הזה, כשהיא שרה "שורף לי בעיניים". אצלי העיניים נשארו יבשות.
נכון ,יש לה את זה. קול חזק, חד, שולטת בו, אבל חוצה בצורה לא נסבלת את הגבול בין שירה לצעקה, כשהיא שרה תמלילים חלולים  שתפרו לה על אהבה ושברונה, מוציאה לפועל לפי דרישה, שמחה או עצובה. זה לא רק שהשירים אינם מבטאים אותה, את פנימיותה, אלא ששירתה נשמעת בדרך כלל רגשנות צעקנית, שמגיעה לכל השירים ללא ניואנסים. משאירים את העבודה העיקרית למעבד ולמפיק המוסיקלי לייצר את החאפלה השמחה  או את המלודרמה העצובה. 2 מחרוזות השירים הם דוגמא לקלישאת הפקה שטוחה להרקדת המונים. מולן למען האיזון הקדוש בז'אנר הים תיכוני – בן זקן  משחרת טון מתבכיין במלודרמות עצובות כמו "אין לי אותך", "הייתי חוזרת".
"אף אחד" – דוגמא להבעה מעט שונה של מי שמקוננת על בדידות בסיפור אישי של בחורה עממית מתוסכלת. העיבוד לקח את השיר לרגאיי, וכאן סופסוף משהו אותנטי יותר.
אני לא בטוח שעדן בן זקן מודעת לכך, שמכינים אותה להיות זמרת החתונות הגדולה במדינה. השיגו כבר את המטרה. המעורבות שלה בניהול המוסיקלי שואפת לאפס, אבל היא מוציאה לפועל מצוין את מה שנדרש ממנה. רצה לפני השירים, משחררת בקלות שמחה עולצת, ובמעבר חד מאנפפת בקולה הגבוה את יגונה של האוהבת, אלא שזה נשמע  לעיתים יותר יבבות עטופות בהפקה מפוארת מאשר הבעת אמת.
שמענו  את המלכה החדשה של הז'אנר, ועדין כפי שכתבתי בביקורת על הופעתה הקודמת, עדן בן זקן היא יותר זמרת מוכתבת מאשר מכתיבה קו אומנותי. מכוונת מסחרית, והיא, ככל הנראה, תמשיך מאזורי הנוחות המוכתבים לה.

שירים: אין לי אותך, מנגינה, כל מה, ג'נטלמן, מחרוזת: אלבינה, כמה רזית, תזיזו, צוללת, הייתי חוזרת, זה לא קל – יוסי שטרית, חצי מרוקאית חצי רוסיה – יוסי שטרית, כשאתפרק, שורף לי בעיניים, מחרוזת: מלכת השושנים, שיכורים מאהבה, שמחה גדולה הלילה, ידיים למעלה, בחור מזהב, אף אחד, תאמין לי, כל העיר שלנו

נגנים: אלי קשת – קלידים וניהול מוסיקלי, קובי קלאר – בס, אבי בן שטרית – גיטרה, אבי עזרא – דרבוקה, כפיר גרנות – תופים, מתן זגורי – גיטרה, עדי מאירי – כלי נשיפה, שי מאירי – כלי נשיפה, שי דגן – טרומבון, מישל אסייג – חליל, אביתר – זמר ליווי, אלירן – זמר ליווי, גלעד – כלי הקשה

צילום: מרגלית חרסונסקי

מחרוזת

הייתי חוזרת

תאמין לי

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


9 + 5 =