עיון ביקורת

עומר אדם 50 אלף בפארק , גם שלמה ארצי לא מאמין (על זמר הקונצנזוס של ישראל, יולי 2019)

מה נשמע, מוסיקה הופעות, מוסיקה ישראלית

לא. לא שאלתי את שלמה ארצי, אבל אני מנחש שגם הוא לא האמין, שב-2019 זמר כמו עומר אדם יביא 50 אלף איש לפארק. כש”כוורת” עשתה את זה לא הרמנו גבה. היא היתה הקונצנזוס הכי מייצג של הישראליות. היום עומר אדם  הוא השתקפות טעם הקהל הגדול. לא ארצי, לא פוליקר, אפילו לא אייל גולן, שעדיין מזוהה עם ה”ז’אנר”.  בעקבות עומר אדם, אפשר לעשות  עבודת דוקטורט סוציו אנתרפולגית על השינוי בהרגלי צריכת התרבות של ההמון. מה שבטוח: אדם מציג את המהפך בהרגלי הצריכה של המאזין הישראלי. מפיקי בון ג’ובי וג’ניפר לופז בישראל צריכים להזיע חודשים כדי להגיע למספר הכרטיסים שאדם מכר ב-24 שעות בלבד.
התקשורת מנסה לפענח  את התופעה. את ההצלחה של ארצי, כוורת, פוליקר, משינה לא תיחקרו כמו את זו של הזמר בן ה-25.  אפשר להבין מדוע: עומר אדם הוא קונצנזוס לפי דרישה, מגדיר את “הטעם הישראלי” נכון ל-2019. הביקורת לא מעניינת אותו. היא עומדת משתאה נוכח העובדה: כותבים/משרבטים לו שירים בשפע, עמלים על מנגינות קליטות ועיבודים עשירים ומהוקצעים לקולו האמוציונאלי המיוחד. משקיעים בהפקתו חשיבה אסטרטגית מדוקדקת.
אמנות שמומנות. שנלעס שוב את עיקר הביקורת? בבקשה:  בכל מה שקשור לאותנטיות, עומר אדם נשאר לרוב מוציא לפועל יעיל בלבד.  לא סינגר סונגרייטר. אדם אינו בורר.  לוקח כל מה שנותנים. העיקר שהמנגינה תשרת את המבע האמוציונאלי ואת הקול המסתלסל ותפגע במרכז המטרה של החאפלה הלאומית.
גילוי נאות: אני לא משתתף בה וכנראה (בלי נדר)  לא אשתתף בה. אני עדיין בשלב, שבו אני מנסה להבין איפה טעיתי. אולי לא טעיתי? הקו שהוביל את הביקורת שלי על עומר אדם, הסתכם  בשאלה אחת: מה יש לו לספר על עומר אדם בשירים? מה האמת שלו? התשובה כנראה פשוטה ממה שחשבתי: מה הוא צריך את “האמת שלו”,  כשהנוסחה שלו מביאה לו קלי קלות 50 אלף לפארק? מה הוא צריך תיחכום כששורה כמו  ‘אני חצי קווקזי, אשכנזי, סוג של רמטכ”ל’ קונה את הקהל. צריך את הטריק הנכון, ואת זה יש לו.
עומר אדם הוא תוצר של תעשייה הבונה על הכישרון הטבעי ועל אופיו העממי, הזמר שפונה לשכנה שממול בחן הכי טבעי כדי למכור לה  שירים בינוניים ומטה שמריצים אותו. “הראש האומנותי” שלו הוא בראש אחד עם הראש של המנהל המסחרי שלו. האם אדם בכלל רוצה לפרוץ דרך למקומות אחרים? הוא לא ירשה לעצמו.  הזמר הכי עובר לסוחר בישראל, לא יחפש אמנות אלא הגיון וטקטיקה מסחרית שעובדת לטובתו. הוא אינו מתראיין. מפיקיו שומרים אותו סטרילי לחלוטין. הוא מצליח בתבונה לעקוף את גבולות הז’אנר המזרחי (שירים כמו “תל אביב” שאומץ ע”י הקהילה הלהטב”ית)   למה לשנות משהו, למה להסתכן?  לפי הטקטיקה והאסטרטגיה הזו – עומר אדם  ימשיך למכור כרטיסים להופעותיו במהירות של סופות טורנדו.

 

שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


8 − 5 =