עיון ביקורת

רד הוט צ'ילי פפרס Red Hot Chili Peppers, ההופעה Live (פארק הירקון ת"א, ספטמבר 2012)

מוסיקה הופעות, מוסיקה רוק

סולד אאוט. חמישים אלף איש? מאין צצו? ראיתי ילדים בני עשר, שההורים מימנו להם כרטיס – רוקדים. הבנתי שארגון המורים רכש  אלפים, הכל כמובן עם כוונות חינוכיות.
האמת? המופע הזה שווה חמישים אלף איש. לא שגיליתי מחדש את הרד הוט צ’ילי פפרס. אפילו הגעתי לבדוק, האם ההר הוליד עכבר. אחרי הכל מדובר בלהקה, שכבר עשתה את שלה, שוכנת לבטח במסדרונות היכל התהילה של הרוק, חוגגת אוטוטו שלושה עשורים. וגם, אין להסתיר: חבריה עברו שלושים שנים של סערות, שאיימו תמיד לחסל את הלהקה. אבל עובדה: הם חייים, קיימים, נושמים ובועטים למרות שהם מתקרבים לתקופה בה יהיו על תקן לוחמי רוק  ותיקים כמו הרולינג סטונס.
רד הוט צ’ילי פפרס – לא רק שלא הזדקנו. הם בשיא בשלותם. לפי האנרגיה, לפי ה –
Blood Sugar Sex Magik , שקיים בהם – הם רחוקים מאוד מלאפסן גיטרות.
הערב הזה הגיע בעקבות האלבום העשירי שלהם והראשון עם הגיטריסט ג’וש קלינגהופר
Josh Klinghoffer שהחליף את פרושיאנטה.
שיחקו הנערים לפנינו. הצליל האורבני התעשייתי האנרגתי. מכונת תופים ששמה צ’אד סמיתס. אנטוני קידיס, סולן בשפם וכובע קסקט שבא לעשות הצגה. בסיסט חצי גוף עירום, שהוא הצגה בפני עצמה לא רק כבסיסט מעולה.

רד הוט צ’ילי פפרס הם עדיין הצגת הרוק הטובה ביותר לקהל אצטדיונים ופארקים. פאנק (לא דגוש) פאנק (דגוש) רוק. הקהל הגיע בשביל הפגזים הקלסיים Under the Bridge, Californication, By the Way, Can’t Stop and Around the World.

Take me to the place I love זועק קידיס  ב- “מתחת לגשר“.  הגיטריסט ג’וש קלינגהופר  Josh Klinghoffer לא מאפשר להיזכר במי שהוא החליפו – ג’ון פרושיאנטה. אגב, מי שמזהה את ההבדלים בין RHCP ללא פרושיאנטה ובין RHCP עם ג’וש קלינגהופר – שישלח לי מייל.
רשימת השירים מאוזנת, לא הכל להיטים, מעט יחסית מהאחרון I’m With You, לא מעט  מ- Californication.. רד הוט מתחברת מחדש לרוק האורבני הגרובי, מכניסה אפילו אלמנט של ראפ בשיר החזק Look Around, שקידיס שר בהתלהבות על החיים.
הפתעות: עבודת מסכים שמקרינים וידאו ארט עם קטעים בלייב. אני יכול לסכם בבטחה, שהוידאו שדרג להם את הערב בצורה מאוד משמעותית. עוד הפתעה: אבישי כהן, חצוצרן הג’אז על הבמה לשני שירים. הוא תרם צליל פאנקי נהדר. נו, תגידו איזה נגן ג’אז ישראלי יוכל לספר לנכדיו, שהוא ניגן עם הרד הוט צ’ילי פפרס.
הרד הוט אינם נבהלים מבלדה שקטה, אבל בשורה תחתונה, הם עושים הוט רוק עם הרבה נשמה, מלודיות ופאנק גרובי כמו בימים הטובים. להקה בשלה ומבושלת אומנותית כפי שלא נשמעה בעבר, ולמעשה מכול בחינה – נגינה וירטואוזית, ובמיוחד עיבודים ואלתורים שמשדרגים את הלהקה.
בואו נעזוב הגדרות. זה רוק שכולו פפרס, יותר פאנקיי, יותר גרוביי, או בלוז מטאלי.
Great Playing. וכבר אמרנו: עדיין אחת ההצגות הטובות בעולם הרוק. שנות התשעים בשיא פריחתם בתחילת העשור השני של האלפיים. תצוגת רוק מהסוג ששווה היה להמתין לה 11 שנה.

 

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


9 − 3 =