כמה קשה האהבה, שרה שרונה נסטוביץ'. אני קורא את הטקסט הזה ואומר: ברק פלדמן, לא יכולת להציע לנסטוביץ' משהו מקורי יותר? הגברת בשיר כואבת צער אהבתה, מבולבלת, בוכה, ("אין לך מושג כמה זה קשה זה לאהוב אותך") – מה כבר חדש בזה. כל בת עשרה נטולת ניצוץ פואטי יכולה לשרבט טקסט כזה.
מצד שני, אחרי ששומעים את השיר, מבינים ששרונה נסטוביץ' הצליחה להוציא גם מהכי נדוש משהו  מהימן. כמו זמרות ג'אז מובחרות, ששרות טקסטים הכי פשוטים ומצליחות לשכנע שהן עומדות מאחורי כל מילה – גם נסטוביץ' נשמעת כואבת על אמת 
לא הטקסט שחור-על-לבן יכריע, אלא הסאב-טקסט המוסיקלי, הפרייזינג, הטון שמלווה את המלודיה, אוחז בה ברגש  אמיתי. כאן יש גם תפקיד של ממש למפיק המוסיקלי (יוני בלוך), להוציא מהפשוט הזה ביצוע שיקרב את  שרונה נסטוביץ' לשדר את הנרטיב הכי אותנטי. הפתיחה המינורית, השירה השקטה, המזוככת מכינים את הדרמה בהמשך, שגם היא נשארת בגבולות העידון, אינה גולשת למלודרמה. הגיטרה של אדם בן אמיתי נכנסת בעיתוי הכי נכון, בצליל חם, אקספרסיבי, ומשתתפת בצערה. גם אנחנו.

 קצת אני פוחדת/ קצת/ אתה הולך/ אל תצפה שלא אפחד
קצת אני דואגת/ קצת/ לא צלצלת/ מה אתה חושב שלא אדאג?
תראה איך אני משתדלת/ לא לעשות הצגות ליד הדלת/ קצת מחבקת, מתוחה/ אין לך מושג/ כמה קשה זה/ לא לראות אותך.
קצת אני פוחדת, קצת/ חזור אליי,/ הספקנו לדבר כל כך מעט.
קצת אני דואגת/ כן,/ התקשרת / מה חשבת? שלא אבכה?
תראה איך אני משתדלת/ לא להישמע ככ מבולבלת,/ וזהו נגמרה שיחה/ אין לך מושג כמה קשה זה
לאהוב אותך.
איך אני משתדלת/ כבר שבוע לא מצלצלת/ רק מחכה וקצת בוכה/ אין לך מושג כמה קשה זה/ לא לשמוע אותך.

פסנתר –יוני בלוך, גיטרות – אדם בן אמיתי,  צ'לו – מאיה בלזיצמן, כינור – חן שנער, כינור – ניצן קאנטי,  ויולה –נעם חיימוביץ, בס – אורי קליינמן  ,תופים – טל כהן.