פעם, כשכתבתי ביקורות לעיתון (לא של המדינה) – לא הפסדתי פסטיבל ילדים או פסטיגל. רוממה בחיפה (כן, הגעתי גם לשם) היכל התרבות, היכל הספורט. ימי סערות וחמסינים. הגעתי, התיישבתי ביציע בין אמהות חמודות-עצבניות וילדים משתאים-בוכיים-לחוצים (פיפי) דאגתי שמיקי פלד המיתולוגי יסדר לי תוכניה ודיסק צבעוניים. ויאללה – שלוש שעות עם הפסקה, מיוסיקאל חביב לילדים, כל שנה סיפור חדש. כל שנה קאסט אטרקטיבי – מתוכניות הילדים בטלוויזיה, כל מיני מאמי ומאמיות, סטארים וסטאריות, מסחור, קיטש ובמבה בחסות המוני ישראל.
בשנים האחרונות – נגמלתי. לא מפני שאין לי ילדים לקחת. אלא מפני שדי. כמה אפשר. אני לא הולך לקטר על תרבות שירי הילדים שמתגלגלת במדרון כבר שנים רבות, משאירה את הקלאסיקות במעלה ההר. אני מדבר על מיחזור. אפילו את הממוחזר ממחזרים. המוסיקה, העיבודים, ההעמדה. ותמיד קיימת גם הג'סטה התרבותית-חינוכית כדי להצדיע לנכסי הצאן ברזל.
הפעם – מחרוזת שירי אהוד מנור ז"ל. הפכו אותו למישמש קיטש עם כל דבר. גלי, בן, מי אוהב את השבת (לחן: רפי בן משה), גם הלוואי של בועז שרעבי, אי-שם ששרה אילנית, עניין של זמן ששר גידי גוב שהלחין רמי קלינשטיין. אני מאמין שהלחין עובד אפרת.
המסורת מנצחת, תרבות שירי הילדים דורכת במקום, תכתיבי התוכנית מכריעים כל ניסיון למקוריות – בעיבודים, בהעמדה. בביצועים השגרתיים. אין ביזנס כמו שאו ביזנס בטעם של פעם, והוא כבר קצת עבש.

משתתפים: אורנה דץ, גל לב, טוביה צפיר, יעל נחום, ליבי רן, לירון חי ביטון, משה דץ, מיכל צפיר, ניקי גולדשטיין, ניצן ינקלביץ', עמרי רוטברד, ציון אשכנזי, רינת גבאי, רועי ארז, רווית יעקב, שי לוי