עיון ביקורת

כוורת חוזרת, הילדים מסרבים להזדקן (לקראת ההופעות הקרובות, אפריל 2013)

מה נשמע, מוסיקה ישראלית פלוס

הביטלס הגיעו למסקנה שנמאס להם להיות ביטלס אחרי פחות מעשר שנים. הרולינג סטונס מתכננים את העשור הבא אחרי חמישים שנה ביחד. כוורת לעולם חוזרת. הקאמבק במדינתנו הקטנה נעשה נוח משנה לשנה. כל מה שאתה צריך זה להציג תעודות של להקה ותיקה. איך צורך אפילו בשירים חדשים. תעודת להקה ותיקה, והכל בסדר. תקבל הנחות, בתנאי כמובן שיש דורשים.
איך שרה "כוורת" ב"מדינה קטנה": "מלחמות אסונות חולפים בצד / אנחנו בתוכנו / וכל מה שאצלנו / תמיד ניתן למחיקה … יום אחד אם כדאי אולי נצא / כל עוד נעמוד לאורך / אני לא מרגיש ת'צורך/ נחיה נמות ואז נראה"
יום אחד אם כדאי – אולי נצא. במדינה קטנה היום הזה מגיע. סנדרסון, רכטר, גוב, אוליארצ'יק, שמיר, קלפטר ופניגשטיין – שבעת המופלאים חוזרים. אני זוכר את פגישת המחזור הראשונה ב- בקיסריה 1984.  חצי מליון איש ראו אותם אז בפארק הירקון.
"כוורת", שקובצה לה יחדיו מחברים ששירתו יחד בלהקת הנח"ל (פרט ליוני רכטר), שינתה את פני הזמר המקומי, שהתבסס עד אז (1973) בעיקר על שירי כפר, מולדת וצבא. המהפך היה קודם כול בהעזה לעשות נונסנס עם מוסיקה מקורית. "מסיפורי פוגי אפשר ללמוד", נפתח התקליט שיצא ב-1973.
מה ללמוד?  מה הסיפור הזה שמספר לנו גידי על שלמה וחבריו, אנשי הארון, ויטוריו פרסטו, אייצ'י בופא ולוגי גרסקו? על חלב שנשפך הרי לא בוכים, אז ויטוריו שפך חלב כדי שאף אחד לא יבכה… ומה העניין של גוליית, שכל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל. בן 5 כבר הספיק להביא הביתה סלע, ויש אומרים – היה לו קול נמוך מים המלח. החוכמות הלשוניות של סנדרסון, שהתעלל בשפתנו העברית ללא רחמים.
ומה עוד אפשר היה ללמוד מסיפורי פוגי? שמותר לעשות במוסיקה דברים שאחרים לא העזו לעשות. אחרי שלטון שירי השירון הלאומי ההרואיים בפזמון המקומי ("שיר הרעות", "שנינו מאותו הכפר", "חורשת האקליפטוס") בא דני סנדרסון, יוצר עתיר דמיון מתפרע, ולקח אותנו במקום אל הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל – אל ה"זיכרון" הפרטי המטורלל והשטותניקי שלו.
נהיה כנים עם עצמנו: לא הייתה לנו להקה כזו, וכנראה לא תהייה. ב- 30.6.76 הופיעה להקת "כוורת" בפעם האחרונה אחרי איזה 4 שנים של פעילות תוססת. ההופעה נערכה בבסיס אי-שם בארץ. אלון אולארצ'יק היה כבר בדרך לאמריקה, וגם קלפטר לא הופיע. דני סנדרסון, יוני רכטר, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין, הלא הוא "פוגי" מ"סיפורי פוגי" המופלאים, וגידי גוב עלו לבמה לסכם תקופה.
אחרי ההופעה הם קבעו להיפגש כעבור 10 שנים, אבל זה קרה כעבור 8 שנים, ב-1984. אפילו מאיר ואלון הגיעו מארה"ב, והלהקה יצאה לעוד כמה סיבובים נוסטלגיים.
רק כדי להבין שזה אכן קורה עוד פעם – הגענו לפגישת מחזור אחרי ארבעים שנה במסיבת עיתונאים מתוקשרת שהכריזה על כוורת 2013. וכבר מוסיפים עוד מופעים. קהל שלא נולד, כש"סיפורי פוגי" יצאו – חוטף את הכרטיסים. הם ישירו בהרמוניה: "בכל זאת הגענו, למרות הכל". הגיטרות ינגנו פרודיה על אולם החתונות הישראלי. בקצב ה'אסטה אסטה'. הם ישירו "עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כשהעולם היה קיים רק בתיאוריה"… ("נתתי ה חיי") אפרים שמיר יצבוט את הלב ב"היא כל כך יפה". דני ישלח את אחד מחיוכי הילדות הקונדסיים שלו לחבר'ה כאילו הכל קרה תמול שלשום, והם יפצחו ב:"כל השבוע חלון פתוח/ כוכבים מעל אומר לא כדאי/ הייתי נותן לך שק של סנטימנטים/ אך חיכיתי יותר מדי".
אחרי שק הסנטימנטים, יסמנו הגיטרות את "שיר המכולת" מתוך סיפורי-זכרונות פוגי. הנונסנס הזה…ויגיע גם יודופולוס ליפשיץ יחזור להרגיש עצוב ומיותר, כשדמעותיו זולגות ללא הפסק. זה לא עסק, זה לא יוסף – יהדהד שוב קולו הרב משמעותי של גידי.
ואת מישהו עוד מעניין לאן נעלמו מגפיו של ברוך? שאלה מיותרת כשמדובר בסיפורי האגדות של פוגי וסנדרסון. ברור הוא שברוך אהב את מגפיו. הטרגדיה הייתה, שהם לא אהבו אותו.
כל שנותר היא שאלת הכושר: האם החבר'ה על הבמה עדיין רוקדים קלילות וזורקים רגליים קדימה. כידוע, יש תרגיל לכל גיל. אני נזכר בעניין הגיל אפרופו "ילד מזדקן" ששר גידי גוב. אז נכון, הילד הזה הספיק לגדול מאז. מצד שני גוב מעולם לא היה מי יודע רקדן, אבל ילד – נשאר. ילד מזדקן במצב טוב, כשהוא ישיר: "כמה זה מוזר שחיים משעמום". איזה שעמום? כשכוורת חוזרת – החיים לא יכולים להיות משעממים, מהסיבה הפשוטה – הילדים מסרבים להזדקן.

כוורת מתאחדת  – מסיבת עיתונאים 2013

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


8 + 1 =