אלבום סולו ראשון לשאנן סטריט. המוסיקה – פיוז'ן עם כל דבר, קלאסי, אלקטרוני פאנקי. ג'אז. מזרחי. ראפ. אחרי שהקשבת ל-13 קטעים, ברור שהעיבוד והתזמור הם כאן פקטור רציני. התחושה היא גם שהאלבום הזה לא היה קורה בלי אבי ליבוביץ', האיש שעל הלחנים, העיבודים וההפקה המוסיקלית. "הבזק אור חולף" הוא פרויקט של ליבוביץ' לא פחות מאשר של שאנן סטריט.
לשאנן היה דחוף להגיד דברים מחוץ להדג נחש, עד כדי כך שהוא לקח את ההימור ואולי אף את הסיכון ללכת על פרויקט כזה, שבו ניתן מרחב גדול מאוד למוסיקאי שהוא גם המלחין וגם המעבד. ליבוביץ' לא מחניף בלחנים סימטריים, בלהיטים למצעד הפזמונים. הוא אינו עושה חיים קלים לאוהבי המנגינה הקליטה. מבחינת העיבודים, ליבוביץ' בחר בקונספט מוסיקלי, שהזכיר לי בכמה קטעים את המתכון הפיוז'ני של "סטילי דאן".
שאנן, במהותו ראפר שנון, חורז משוחרר נועז ובוטה של מסרים אישיים-חברתיים–פוליטיים, קיבל על עצמו על עצמו את הפיוז'ניות הזו, שלעיתים מאפילה על ביצועיו, מונעת מהטקסטים הטובים לחדור ולחלחל. אלה טקסטים שצריכים להכות בך ישירות.
שאנן שר יחד עם גליה ירון וזוהר עזרא על הדמיון שמשחרר אותו מהמציאות ולוקח אותו אל התקווה ("בכוח הדימיון"), על תחושת הבלבול והמבוכה מהמציאות המבאסת – "מכירים את זה שאתם לא מבדילים בין ג'ורג' בוש, שלמה ארצי ולמור לבנת?" ועל מציאות שפוגמת בהשראה ב"כאב הראש הזה", ויש לו אירוניה החריפה ב"סדרה אמריקנית" – על בחירה באלימות טלוויזיונית כנגד ההודעה בטלוויזיה על "פרסום שמות ההרוגים".
את Share – על חלוקה חיובית בין אויבים הוא בחר לשיר באנגלית (להפיץ את המסר) וב"אשה אחרת" הוא שיבץ טקסט בערבית. בשני השירים הוא מנסה לחבר בין תחושת היחיד למציאות הפוליטית.
שאנן רוצה להיות כמה שיותר קוסמופוליטי בדיסק הזה. זו כנראה הסיבה שהוא חבר לאבי ליבוביץ', שהמוסיקה שלו בפירוש רב-סגנונית-לאומית. מצד שני, ליבוביץ' אינו חף מהיומרה לעשות מה-13 השירים של שאנן אקספרימנט פיוז'ני מיוחד מאתגר ואנטי מסחרי שאולי קצת גדול על מידותיו של שאנן.
דגימת הסאונד היא מהדואט "נפשי" של שאנן וחווה אלברשטיין.
