עיון ביקורת

צח דרורי, נקודת המפגש (היי פידליטי, יוני 2011)

מוסיקה ישראלית

נקודת המפגש שלי עם המוסיקה של צח דרורי היא בנתיב שוליים, דרך צדדית שיורדת מהאוטוסטרדה של המיינסטרים ומחפשת כפר קטן, שבו אתה יכול לעצור את הדהירה הגדולה לשומקום.
צח דרורי זורם באפיק בודד, לירי, מינורי ושקט, אינו מצטרף לנחלים אחרים, כדי לקחת לעצמו החופש לתזמר את הגיגיו, לשיר את מילותיו לעיתים כמעט בלא קול, בלחש "כי רק הילד יודע/ איפה השביל/ אל הלב עשוי סופה/ שאת הקרב יציל"
"הצעד הבא" מעמת בין התשוקה ("את כל מה שרציתי, את כל מה שאני צריך") לאי הגשמתה. המוסיקה מינורית, העיבוד האלקטרוני עוטף באווירה חלומית. הטון עורג. "גבולות" נשמע אף מינורי יותר, מלוחש יותר – שקט יותר, אם כי לא פחות משתוקק – מבט מבעד לגדר על עולם אידילי, מושלם, נטול מצוקות. ב"ספינות" זה קולה המרחף של הילה רוח (כמה השם תואם את רוח השיר) שמחפש את "האוצר שנפל בינינו" וגם מהגג את ההגיג "טובה תקוות עני/ מגלימה של מלך/ כי רק איתה אפשר / לבות זהות אחרת". וגם: "כנות לא מבוקרת/ היא חומ נפץ/ רק תורת הסליחה/ אולי תתקן". זה אינו השיר היחיד שבו דרורי שותל תובנות-הגיגים, שלא תמיד נשמעים חלק אורגני מהטקסט. האווירה ה"דרימית" של השיר הזה ("ספינות") המונחית תחילה ע"י בס בודד נהיית דרמטית בהמשך בתזמור אלקטרוני עשיר יותר בשילוב של קלידים וגיטרות.
דרורי חוזר ללחש מחשבות-תחושות בתזמור אלקטרוני של הזיה ב"אף אחת", שיר שמגיע על רקע סיום יחים או ה"רעש שאחרי תקווה שבורה". כאן התזמור מאפיל על הקול הקטן שמבליע ליריקה כמו "יש זכרונות/ ממציאות שלא קרתה/ שגם להם הזמן לא ייתן רפואה", וגם המטפוריקה שהוא מעניק לסיכוי התקווה החדשה: "עכשיו אלך למחוק את העיר האסורה/ ואשב לכתוב חוקה חדשה".
טלי כץ מצטרפת לאווירה שמתווה דורי ב"נקודת המפגש" –ריחופית, מהורהרת, זכה. שיר על יחסים בלתי מתגשמים, על משמעות הזמן, וגם כאן משתמש בטכניקה של ההגיג המושתל הנדוש משהו – "לא חייבים קשר עין/ כדי שיהיה קשר לב" הטון והמוסיקה מייצרים אווירה צובטת. הפאוזות בין הבתים כמו מסמלות עצירה להרהור במפגש שלא קיים. הטונים והצלילים – אינידי פופ מהסוג הנדיר, ואני כמו שמעתי גם את הפונטיקה האנגלית המתבקשת.
צח דרורי נותן דרור מוסיקלי להגיגיו. לא תמיד השירים חייבים לחן. "מדרגות" – על ניסיון להגיע לעולם אחר, הוא ליריקה שהייתה מצליחה להתקיים ללא הביצוע האנמי וקצב המיד-טמפו, אבל כנראה המוסיקאי שבו לוחץ להלחין כל דבר.
ב"ימים של כופר" לובש קולו מעטפת מסונתזת כשל לורי אנדרסון – רשימת מצבים במשפטים ביזאריים קצרים על מציאות משתנה שמסתיים בהגיג נוסף "החיים חולפים והכל זה פליבק" כפרפרזה על מה שהיה הוא שיהיה. קטע שעומד בפני עצמו.
"אין לדעת" בסיום הוא הלחן הקסום של הדיסק, והפעם טון קולו הנוגה תואם את התחושה והצליל המינורי, שיר של אור קטן בסוף המנהרה האפלה, שאומר שיש איזו תקווה, למרות חוסר הידיעה, ושאפשר לברוח בלי חרטה אל עוד התחלה. ההתחלות האלה שמניעות את החיים, בלי לדעת מה יהיה בסופן.
צח דרורי הוא אחד האורות היפים שצמחו במוסיקה המקומית. משורר שמרגיש דחיפות לתת למילים צלילים, יפים בעצבותם, טעונים באווירה חלומית מיוחדת, לא תמיד נקי מיתר הגיגיות, אבל אותנטי באסתטיות ראשונית משוחררת משיקולים של מה תגיד הקופה בחנות התקליטים.

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


3 + = 8