עיון ביקורת

בראד מלדאו, After Bach (מרץ 2018)

כמעט קלאסי/קרוס אובר, מוסיקה ג'אז

ב"אחרי באך" בראד מלדאו, פסנתרן הג'אז המהולל, מפרש יצירות קלאסיות של באך' ומגיע לאלבום של הרפתקאות הרמוניות. דעה רווחת היא ששום מלחין קלאסי לא נגע בג'אז מודרני כמו יוהן סבסטיאן באך, שהקפדנות ההרמונית שלו סיפקה את הבסיס לביבופ וכל מה שבא בהמשך בג'אז. תקשיב למוטציות האינסופיות המתגלגלות מהסקסופון של צ'ארלי פרקר. זה יכול להישמע פנטזיה של באך: מעגל האקורדים המרגש ב- Giant Steps של ג'ון קולטריין יכול לבוא היישר מפוגה של באך, והטכניקות הקונטרפונקטיות של באך צצות אצל אין ספור פסנתרנים בג'אז, מביל אוונס ועד לנינה סימון.
באך בהחלט הטיל צל ארוך על הפסנתרן בראד מלדאו: אפילו כשהוא מנגן בעדינות יצירות של רדיוהד, ניק דרייק או הביטלס, הוא נשמע כמו גלן גולד מנגן את ווריאציות גולדברג. לכן זה לא מפתיע לקבל ממלדאו אלבום שלם בהשראת באך.  זה אינו אלבום ג'אז. במקום לנגן נושאים של באך, כמו שאהבו לעשות ז'אק לוסייה או רביעיית הג'אז המודרנית בעבר, מלדאו עושה שימוש במתודולוגיה של באך. הוא מנגן חמישה מתוך 48 הפרלודים והפוגות הקנוניים של באך ולוקחת אותו למבוך הרפתקני מבחינה הרמונית. מקום שבו הפרלודים והפוגות של באך הן כמו משחקי מחשבה מעודנים, הרמוניות המיוחדות של מלדאו לפעמים מרגישות כאילו הוא מתמודד בפיצוח פאזל של קוביה הונגרית.

Brad Mehldau: After Bach
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


− 1 = 8