עיון ביקורת

להקת אמריקה, חוזרת מהעבר (אמפי קיסריה, אוקטובר 2018)

הופעות חו"ל, מוסיקה הופעות, מוסיקה פולק, קאונטרי, מוסיקה פופ

יש שהאשימו, אולי שלא בצדק, את "אמריקה" כחקיינית של "קרוסבי, סטילס נאש ויאנג". הלהקה הראתה ייחודיות בשורה ארוכה של להיטי פופ-רוק באמצע שנות השבעים, כשההשפעות הן לאו דווקא ההרכב הנ"ל, אלא הביטלס, הביץ' בויז ועד האמהות והאבות. שלושת חברי הלהקה, גיטריסטים כולם, כתבו שירים שנכנסו לרדיו המיינסטרים בארה"ב ומאוחר יותר לרשימות שירי הרקע בסופרמרקטים בכל העולם. זה מה שהמשיך להם את המומנטום עד עצם היום הזה והביא את הקהל הגדול לקיסריה.
אכן: ההליכה אחורה בזמן במקרה של "אמריקה" מוצדקת בשל שורה של להיטים החל מ “Riverside”, השיר הראשון באלבום הבכורה של אמריקה מ -1971 ובהמשך “Ventura Highway”, בטח “Sister Golden Hair”, וגם  “Don’t Cross the River” , “I Need You”, ואיך אפשר בלי Lonely People והשיר שסיים את המופע – A Horse With No Name? החברים ג 'רי באקלי ודיואי באנל, מלהקת "אמריקה" המקורית, מלווים בשלושה נגנים, לא נשמעים  עדיין טייס אוטומטי בשחזור רצף הלהיטים הקלאסיים האקוסטיים שלהם, ועם זאת  נדמה לי שההבטחה היתה גדולה מהתוצאה בהופעה בקיסריה.
מה שחסר לי, כמי שחווה את הלהיטים האלה בזמן אמת, זו התרגשות מחודשת. היא לא הגיעה כמעט לאורך כל המופע. היתה הרגשה שה- Soft rock הזה, שנחשב בשבעים לאטרקצית פופ – עבר זמנו. ארבעה עשורים אחרי השיא שלהם, חברי אמריקה ניסו בעיקר לשמור על הצליל  המקורי של הלהקה. הם עמדו במשימה, אבל לא מעבר. אפשר להאשים את הסאונד הלא נקי, את תוספת הגיטרה החשמלית, שנשמעה לעיתים בומבסטית מדי.
אני חיפשתי דווקא יתר דגש על הצליל האקוסטי, על ההרמוניות הקוליות, כי במהותה זו להקה, שיצרה פופ אקוסטי נפלא ממש כמו להקות כ- Bread, ה – Carpenters, שהתבססו אף הן על מלודיות בהירות ומחניפות. נוצר מצב, שהקהל המתין לשירים המוכרים, ובשירים אחרים – קפא ולא גילה עניין. ל"אמריקה" אין שפנים מוסיקליים חדשים אטרקטיביים, שיאפילו על המוכרים וירימו את המופע שלהם. זו כנראה הסיבה שהם נעזרים בשני קאברים של הביטלס  – "אלינור ריגבי" בביצוע גרוע וב"קליפורניה חולמת" של האמהות והאבות. הפולק רוק החם וההרמוניות המופלאות של הלהקה לא ממש הגיעו, ואם מדובר במופע שעיקרו התרפקות נוסטלגית, אז היתה כאן החמצה מסוימת.

****  לחברי "אמריקה"  היו דווקא קשרים חזקים עם בריטניה. שלושת המייסדים – ג'רי באקלי, דיואי בונל ודן פיק – נפגשו בבית ספר לילדים בלונדון כבניהם של מי ששירתו בצבא האמריקני באירופה. הם לא רצו שמישהו יחשוב שהם בריטים, שמנסים להעתיק את הסגנון של להקה אמריקנית, כמו "קרוסבי, סטילס אנד נאש", אז הם כינו את הלהקה כשם מולדתם. שנת 2018 מציינת את יום השנה ה -48 לחגיגת הרוק הקלאסי של החבורה, שמופיעה כבר שנים ללא המייסד השלישי דן פיק Dan Peek,   שעזב את הלהקה ב-1982 ונפטר לפני 7 שנים.

צילום: מרגלית חרסונסקי

  1. Tin Man
  2. You Can Do Magic
  3. Don't Cross the River
  4. Daisy Jane
  5. Riverside
  6. I Need You
  7. Here
  8. Ventura Highway
  9. Driving
  10. Monster
  11. Eleanor Rigby
  12. Cornwall Blank / Hollywood
  13. The Border
  14. Greenhouse
  15. Woman Tonight
  16. Only in Your Heart
  17. California Dreamin'
  18. Lonely People
  19. Sandman
  20. Sister Golden Hair
  21. Encore:
  22. A Horse With No Name

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


+ 2 = 8