עיון ביקורת

יהודה פוליקר, 30 שנה ל"אפר ואבק" (היכל התרבות ת"א, פברואר 2018)

מוסיקה הופעות, מוסיקה ישראלית

פוליקר הגיע להיכל התרבות לציין 30 ל"אפר ואבק". חששתי מדיסוננס. הקהל רוצה שמח וגוד טיים. פוליקר לא יכול להרשות עצמו ערב שכולו מתבסס על אלבום טראומטי. אז כן, הגיעו גם מחרוזות להיטים, וקהל קם לרקוד. פוליקר איכשהו הצליח לסגור את המעגל במופע, שבסיסו ילדים שגדלים להורים ניצולי שואה. זה קורה לקראת סיום ובסיום עם "רדיו רמאללה" "התחלה חדשה" ו"כשתגדל".
הערב נפתח בקרונות שחולפים בשקשוק רועם בנוף הררי מושלג. צליל אקורדיון מתנגן בפתיחה כקונטרסט מלודי אירוני לקולו הדואב של פוליקר ששר את שיר הנושאמנגינה מינורית,  טון קודר. זהו פוליקר באחד השירים המצמררים, שנכתבו על-ידי אחד מהבנים של דור השואה, שחווה בעיני רוחו את חוויית הגהנום של האם. "קחי מעיל, יהיה לך קר", הוא מציע לה. שיר של צער שחודר ומחלחל ומגיע עמוק לחדרי הלב."ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק. לאן את נוסעת, לאן את נוסעת? שנים וכלום עוד לא נמחק".
"אפר ואבק" הוא השיר שפתח את האלבום, מסע בזמן שלו, זמן עבר, נגיעות בחוויה טראומטית וצליל שצובע את השירים בתחושותיו. יש בו סינתזה בין רוק ומשהו מהאוריינטציה של מוסיקה יוונית, הקיימת ב"חלון לים התיכון" – על פיסת אושר שבכול זאת מתגנב לליבו של העולה החדש בשנת 1950, שהגיע ליפו ומצא חדר וחצי עם חלון המשקיף לים התיכון. הוא כותב לבת-זוגתו ומבטיח לה בית. גם כאן, באווירה הים-תיכונית של השיר, זה פוליקר קודר ועמוק במנגינה בת אל מוות.
חלק משמעותי בהעצמת הנרטיב של האלבום היה בווידיאו שהוקרן על מסך שחצה את הבמה, שהתבסס בחלקו "על בגלל המלחמה ההיא" משנת 1988, סרט שעוקב אחר הפקת התקליט "אפר ואבק" של  פוליקר ויעקב גלעד. הסרט עימת את בני הדור השני לשואה עם הוריהם וסיפוריהם והציג את דרכי ההתמודדות השונות של שני הדורות. פוליקר שילב בוידיאו שיחות עם אביו, ז'אקו פוליקר, שנולד בסלוניקי, ואיבד את כל משפחתו באושוויץ, ושיחות של יעקב גלעד עם אמו, הלינה בירנבאום, ילידת ורשה, שנשלחה לאושוויץ ואיבדה את כל משפחתה במיידנק, ובגיל 15 צעדה בצעדת המוות.
"אפר ואבק" הוא איפוא, אלבום של שניים, שמספר את סינדרום השואה של בני הניצולים. פוליקר וגלעד  פרצו את מחסום התת-מודע במוסיקה ים-תיכונית מפעימה. כשיצא האלבום, התקשיתי להאמין שאנשים בפופ המקומי נוגעים בנושא חזק וגדול מאיתנו, כמו השואה, בשירים של 3-4 דקות במדיום שאמור בדרך כלל "לבדר" ובסאונד אסתטי של אולפנים. הרוקנ'רול היה בדרך כלל סוג של בריחה למקומות בהם רצית לשכוח מהבעיות המרכיבות את המהות שלך כנציג הדור השני שחווה את הצער הגדול. פוליקר את גלעד יצאו למסע אל מחוזות הזיכרון והצער, ניסו לגעת בדיפרסיה שנבעה מהתכחשות לעצמך, מחשבון  נפש עם עברך, כי פעם היינו צעירים ומבולבלים ובלתי מודעים. בהמשך התחלנו לשאול שאלות, לחטט בפצעים, לצרוב את הנשמה ולהמשיך לחפש תשובות.
ב"בגלל" פוליקר זועק כאב בלי לשיר, מעין ראפ שמסכם את הטראומה על כול היבטיה – מלחמה, פחד עזיבה, פחד מסופה של האהבה, בגלל שכול בית נראה כמו התחנה האחרונה, בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר. הטון של אדם שבא לפרוק את תסכוליו. פה אין מנגינה, לא טון רומנטי, לא צליל אקורדיון, רק אמירה נוקבת, שבאה לבטא בצורה אותנטית התמודדות עם הכאב, העצב, התסכול והאכזבות. השירים מחברים את הצליל הים תיכוני העממי עם הגיטרות החשמליות המערביות.
"אפר ואבק" הוא תוצר של חוויות משותפות בהתבוננות לאחור. איך שר פוליקר ב"פרחים ברוח" – "דמעות חיוכים רחוקים, כאב געגועים", שיר המדבר על הפרידה הקשה של ניצול שואה ממשפחתו שנספתה. יש משהו בצליל בשיר הזה, כולל הדיסטורשן של הגיטרה שמזכיר את פינק פלויד.
העיבודים וההפקה המוסיקלית של הערב שחזרו בהצלחה את האוירה הקודרת, שאפפה את התקליט. השירים מחברים את הצליל הים תיכוני העממי (בוזוקי) עם הגיטרות החשמליות המערביות. פוליקר לא השתנה. זה אותו פוליקר, ואולי קצת יותר – עם כמות אדירה של נשמה היוצאת מצניעות, מאינטגריטי, ועם הרבה מאוד שירים מצוינים. שירי הכאב, גם השירים והמנגינות השמחים. פוליקר לא צריך לרקוד כשהוא עושה מוסיקה. לקטעים החפלאיים בסגנון יווני הוא מתיישב.
כמו תמיד, המיוחד בו הוא החיבור לקצבים עממיים, לסולם המינורי, לרוקנ'רול. אצל פוליקר זה יוצא טבעי. הוא אינו זקוק לקטעי קישור, לא לתרגיל בימתי כזה או אחר. כמעט שלושים שירים, ופוליקר לא יוותר אף על הקטעים האינסטרומנטליים, שהופכים את הערב גם לפייסטה ים-תיכונית. כואב, והפעם אולי יותר, אבל עם הפנים לקהל, בלי להתחנף, בלי להתקשט בנוצות שאינן הולמות אותו. לתת לו הכל מעצמו. החום שזורם ממנו יוצא מחיוך צנוע, וממוסיקה ישירה בהרכב שלא חסר בו כלי, שהיא ההיתוך העברי-יווני-רוקנרולי הכי אותנטי לאזור בו אנחנו חיים.

*** המסע החל בעקבות תכנית רדיו בשם ''אחרי המלחמה", ששודרה בגל"צ ביום השואה של שנת 1986. פוליקר השמיע בתכנית ההיא מספר שירים חדשים, שיופיעו כעבור שנתיים באלבום הזה, שחלקו עיסוק אישי בטראומת השואה, ברטרוספקטיבה לילדות. השניים חוזרים הביתה אל אמא ואבא, אל הפחדים, אל התמונות מהסיפורים הנוראים. התמונות מפוזרות על פני דף המילים. אלה הבנים שהשלימו עם הימצאם באגן הים התיכון, אבל דואבים, פוחדים, ניזונים מזיכרונות מעורפלים, נפגעי אהבות נכזבות, מופסדי נעורים, שמגיעים עד לתחנה הקטנה בטרבלינקה.

שירים: אפר ואבק, חלון לים התיכון, שיר אחרי הגשם, חכי לי סלוניקי, דברים שרציתי לומר, עיניים שלי, טרבלינקה, קול מארץ הרוח, פחות אבל כואב, הצל ואני, משמרת לילה, פרחים ברוח, בגלל, אחרי המחלמה, אלקו, ירקדו+שותה+זינגואלה+שיירה+זורבה, יחפים, אני רוצה, רדיו רמאללה, כפיים, 3 ימים, פנים אל מול פנים, חופשי זה לגמרי לבד, התחלה חדשה, כשתגדל

נגנים: קלידים – עמית הראל, גיטרות – יוני פוליקר, גיטרות – שמוליק שמיר, בס – יונתן לויטל, תופים – אסף רייז, כינור ניקי, כלי הקשה – אמיר פינטו, כלי נשיפה – אוריאל וינברגר, שלישית כל מיתר: חן שנהר – כינור, אבנר קלמר – כינור, גליה חי – ויולה, אורית שלום -קולות, מרב סימן טוב – קולות

צילום: מרגלית חרסונסקי

אחרי המלחמה

רדיו רמאללה

חלון לים התיכון

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


− 5 = 4