עיון ביקורת

ניק קייב , ההופעה (היכל מנורה מבטחים, 19 בנובמבר 2017)

מוסיקה הופעות, מוסיקה רוק אלטרנטיבי

לא הייתי מעלה בדמיוני בשנות השמונים, שניק קייב יופיע אי פעם באצטדיונים עמוסי קהל, ועוד במפגן תזזיתי בגובה העיניים, הידיים והרגליים. האיש שר, רוקד, מתפרץ, משתולל. הופך את רוב השירים למלודרמות. בסיום עלה קהל על הבמה לפי הוראות הבמאי (קייב), שניצח על המקהלה בעיקר ב – Stagger Lee. בהדרן הראשון The Weeping Song, קייב טיפס ליציעים, שר והתחבק עם כל מי שנקרה בדרכו. יש למישהו הסבר? יש למישהו את מספר הטלפון של הפסיכיאטר שלו? ואולי זה מה שעושים החיים, גם הרגעים הקשים שבהם.
גם מעריצים משכבר הימים שבאו לחוות את האיש הרזה והחיוור ולהאזין לשירים שלו על מוות, אהבה, אמריקה ודת – היו המומים ומתלהבים. לרבים ניק קייב הוא  סוג של דת. תקראו לזה  Caveism. במיוחד לאלה שזוכרים לו חסד נעורים מאז מרחו את שפתותיהם בליפסטיק שחור.
ראיתי אותו בשמונים ובתשעים, ואני זוכר אותו במשמעויות יותר גותיות פאנקיות בלבוש השחור, במבטים הקודרים הכבדים, הממגנטים, מוזיקה פוסט פאנק מאוד "אמנותית" לימים ההם, לא במונחים של בידור והחנפה בגדול לקהל.
הקשבתי ל Skeleton Tree. האחרון שלו. ניק קייב, שאחרי מות בנו, שופך הצער והכעס בשירים אישיים נוגעים ללב. אני חושב, שהאלבום הוא יצירת מופת, שאינה נופלת מאלבומים כמו  Black Star של דיויד בואי, בטח חובר ליצירותיו הגדולות. קייב עלה על הבמה  בחליפה השחורה הנצחית שלו, ומהרגע הראשון של ‘Anthrocene’. קורים דברים, שמחזירים גם שלושים שנה אחורה, אבל נמצאים חזק בהווה.
הוא פתח את הסט עם שלושה שירים מ- Skeleton Tree  הראשון, Anthrocene, המופשט והבלתי-מפורש שנשמע כמשהו אקסטרימי או התאבדותי.
קייב אמר בראיון, שלשירים יש  חיים משלהם: "שירים הם דברים מוזרים … הם סבלניים, ומחכים למשמעות, והמשמעות משתנה לאורך השנים".
במהות העמוקה אין שינוי גדול אצל קייב. אתה יכול למתוח קו ישיר בין Girl in Amber ובין The Ship Song  או Into My Arms. הם מכילים אותה תחושת כאוס כמו באלבום From Her to Eternity מ-1984  או מהאלבום Tupelo, שיצא שנה לאחר מכן.
"הזרעים הרעים" נשמעים נפלא – קשה לחשוב על להקה אחרת שיכולה ללוות את השירים של ניק קייב באלגנטיות ובעוצמה כאלו. קייב הוא אותו קייב בעל נוכחות מגנטית. הישיבה ליד הפסנתר היא רק בבלדות השקטות.  רוב הערב הוא עוצמה מתפרצת שמגיעה לכל.
שירים מצוינים הגיעו זה אחר זה. קלאסיקות כמו,From Her To Eternity ,Tupelo ובהמשך שירים מעולים מהחדש כ- Jubilee Street, Into My Arms, ושיר נפלא כמו Distant Sky. קול המלאך  של הזמרת אלזה טורפ ממלא את החדר, ואנחנו רואים אותה על המסך, שרה: "בקרוב הילדים יגדלו  זה לא לעינינו". חשים  צמרמורות  באזור עמוד השדרה. האם הזמרת היתה שם בכלל? השיר נשמע כמו סיום מושלם של ההופעה, אבל אז הגיעו הדרנים. ‘Weeping Song’ מחזיר את הזרעים הרעים לבמה יחד עם קייב, שממשיך עם Stagger Lee. הקהל על הבמה! יש חגיגה. המוסיקה היא עולם מדהים של צלילים שמתנגשים ומתכנסים יחד, יוצרים משהו שמתקרב לשלמות. על המסך רואים תמונה בשחור לבן של קייב מדבר אלינו בקולו העמוק היישר מלבו. נדמה שהוא מרגיש את האווירה שיצר. יש לקייב קברט רוק שממשיך להיות תפור למידותיו כמו החליפה השחורה הישנה של ימי הפוסט פאנק. אפילו הבלורית השחורה והמפוארת  היא אותה הבלורית. הזמר האוסטרלי בן ה-60 שר על אובססיות (אהבה, מוות ואלימות). שירים נראטיביים, עם ההומור השחור הטיפוסי. הבריטון העמוק והמאיים מזכיר קצת מליאונרד כהן, מז'ק ברל מג'ים מוריסון. הנקודה היא שקייב עם כל המלודרמה מתחיל להישמע ולהיראות טיפה פתטי. זה אומר שהקדרות שלו הופכת להצגה אובר-דרמטית, קונצרט בהחלט מחניף, גם מבחינת "הזרעים הרעים", אבל לא קודר ונוקב כמו פעם. מצד שני, אי אפשר לא להאמין לכמות התשוקה והעוצמה שדקיק הגיזרה משקיע בשירים. האופן שהוא שר מראה שהבחור עדיין לא משתעמם מהחומר הישן, מסוגל לתרגם את האובססיה לאגרסיה תאטרלית בלתי נשכחת.

  1. Anthrocene
  2. Jesus Alone
  3. Magneto
  4. Higgs Boson Blues
  5. From Her to Eternity
  6. Tupelo
  7. Jubilee Street
  8. The Ship Song
  9. Into My Arms
  10. Girl in Amber
  11. I Need You
  12. Red Right Hand
  13. The Mercy Seat
  14. Distant Sky
  15. Skeleton Tree
  16. Encore:
  17. The Weeping Song
  18. Stagger Lee
  19. Push the Sky Away

The Ship Song

Red Right Hand

The Mercy Seat

Stagger Lee

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


5 + = 9