עיון ביקורת

נסרין קדרי , בנאדיק (ליאם הפקות, נובמבר 2016)

מוסיקה ישראלית

ב"קצת שונה" השיר שפותח את האלבום, נסרין קדרי נשמעת כמעט מצטדקת, כשהיא מנסה לשיר על אחת "קצת שונה", אבל גם שהיא "אחת כמו כולם". שגם היא "כואבת". שהיא גם אוהבת מוזיקה. שהיא "נרגעת בדרינק עם חברות". זה סוג של תמרון רגשי שעובד על כל הנקודות הרגישות, ומי שיגיד – יש בזה התרפסות, אפילו מניפולציה רגשית, לא אתעמת אתו.
השיר נשמע כמו רשימות מראיון אישי עם נסרין קדרי בשפה פרוזאית: אני גרה כאן ממש ביניכם, עושה בדיוק את הדברים שאתם עושים, אני חושבת, שותה פה ושם אלכוהול, כואבת כמו כולם, אז מה אם אני לא מאותה שכונה, נשמעת קצת שונה, רוצה לחיות, מגיע לי לא פחות, אבל מה שקורה כאן עושה אותי כועסת. כלומר – אני חלק מכם ורוצה להישאר כאן, אבל  מה שקורה – מכעיס. מן מחאה לייט לייט. עטופה במוסיקה שלוקחת אותה לשכונה המקומית, אזורי השרית חדד, פופ, סלסול, עיבוד קלאב דאנס, תיבולים של פלמנקו, נגיעה ערבית בתזמור. הפקה בומבסטית סופר מקצועית. השמח  יגיע לכפיים ועד קצות הציפורנים, ועדיין, למרות האוריינטציה החפלאית, אני שומע את מה שמבדיל את נסרין קדרי מזמרות אחרות שמנסות לתפוס טרמפ על הז'אנר:  זוהי עצבות שמכילה אמת חיים, שמעניקה גם לשיר המתרפס הזה נקודות זכות.
השיר השני – "בסיבוב השני" של חגי אוזן מנסה להכניסה בכוח לחפלה. שיר תפל, שרבוט מקושקש של מילים שלא נדבקות. היא בטוחה שלא יחכו לה בפינה, חושבת על אהבה ב"סיבוב השני" ומודה לאל ש"אלכוהול נהיה בדבר". מה זה? לנסרין אין שליטה על הטקסטים שהיא שרה?! באותו "ראש חפלאי" – "מילה אחת" על מה שהיא הייתה צריכה לעבור "בדרך אליו", בין השאר גם את "עשר המכות". עיבוד הדרבוקות של נדב ביטון מדלג על פני כל הפורענויות. בלדת ההתבכיינות "זה נכון" – על יחסים מתנפצים בינה ובינו כתובה  לא רהוטה ונשמעת יותר מניפולציה רגשית מאשר הבעת אמת.
מילה אחת בערבית 'בנאדיק باناديك נותנת לנסרין קדרי לגטימציה להמשיך לנוע על קו המיינסטרים בין הערבית לעברית. הקול האמוציונאלי שלה מנסה להעניק אמינות  לטקסט התפור הזה (חגי אוזן), שבו שם הכותב דגש יותר על חריזה שבלונית מאשר שירה מקורית אותנטית. השיר הזה הוא דוגמא לפשרה על איכות. יותר התבכיינות מאשר שירה של מילים ומוסיקה מסוג א'.
גלעד כהנא ודוד טסה נמצאים כאן ככותבים ב"העזתי" – המשך ההתייפחות על אהבה ואובדנה, הפעם הפקת רוק מאתגרת – מזרחי פוגש גיטרות חשמליות, שלוקחת את הסלסול של נסרין למקום יותר אותנטי.
"דוד מאמריקה" (דקלה דורי ואלירן אביטל), הוא שיר רגש שמשדר אמת בגעגועים לשכונה של פעם. "לך נשבעתי" (דודו מתנה), פניה לאל במרומים, מאפשר לנסרין  לשחרר סלסול רגש הנשמע חלק בלתי נפרד מהזהות שלה כזמרת מזרחית בעיבוד יפה לחליל (מישל אסייג) של שחר אזרק. "זוג עיניים" (דוד מתנה) – שיר געגועים נוגה לאהוב מוציא ממנה איכויות שירה גבוהות באוריינטציה אוריינטאלית עממית, גם הוא בעיבוד של שחר אזרק.
"אמא שלך" (צליל קליפי) – הוא הומור עממי ("אז איך זה מרגיש שהתחתנתי עם האמא שלך?")  וכאן הקצב הוא אלמנט מרענן בעיבוד עשיר של אבי גוטמן.
מילים שקטות" (אבי אוחיון) – דואט עם הראל סקעת שופע דימויים מנופחים המקצינים רגש – "אלפי רגעים של תשוקה ששורפת" או "שבויה בתוך משחק של שלכת", "לב צורח על שגרה שחונקת", התייפייפות יומרנית של ממש.
נסרין קדרי והראל סקעת שרים בלשון רבים רגעים פיוס בתוך משבר, כאשר שוחחו ב"מלים שקטות", "מילים פשוטות" . הדואט האמוציונאלי, התזמור המערבי-מזרחי העוטף מעניקים לשיר עוצמה משכנעת. סלסולה המעודן פוגש את שירת הרגש המטפסת שלו.  מסוג הבלדות שתפורות במדויק למלודרמת דואט סנטימנטלית מהסוג הזה, אבל לא כל כך שייכות לאלבום הזה. "בינת אל סולטן" עם אבי מסיקה הוא ניסיון להכניס את נסרין קדרי למסלולי היפ הופ. ההעזה גדולה, השייכות – קטנה.  את "מחרוזת ערבית" עיבד ישי דנוך בכישרון.  יעבוד חזק אצל התקליטנים מרקידי עם ישראל באולם השמחות.
נסרין קדרי היא  אחת הזמרות היותר מרגשות שצמחו במוסיקה הים-תיכונית המקומית. יש בשירה שלה אותנטיות בסיסית טבועה. הבעיה היא בבחירת חומרים. כאן עדיין החיסרון שלה שהוביל לאלבום לא קוהרנטי, שעטנזי מדי.

שירים: קצת שונה, בסיבוב השני, זה נכון, העזתי, בנאדיק (קוראת לך), מילה אחת, דוד מאמריקה, אמא שלך, מילים שקטות עם הראל סקעת, אחאב אל חיאה (אוהבת את החיים), לך נשבעתי, זוג עניים, מחרוזת ערבית, בינת אל סולטן (בת הסולטן) עם אבי מסיקה

צילום: מרגלית חרסונסקי

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


7 + 3 =