עיון ביקורת

עידן עמדי , עצב מושרש שמלטף ברוגע (האלבום "חלק מהזמן", ינואר 2017)

מוסיקה ישראלית

"אולי בסוף הדרך, אני אהיה אדם אחר, יותר פתוח, פחות נוטה להסתתר"
אני מתמסר בקלות לטון המלנכולי הרך של עידן עמדי. יש בו עצב מושרש שמלטף. אני גם קונה בקלות את שורת הווידוי הנ"ל (השיר "אין אותך"), כי היא מה-זה מתאימה לי בכל עת. רוב השירים באלבום החדש הם מאותו סוג, נוגים, נוגעים. עמדי אינו מתיימר להיות הסינגר סונגרייטר האלטרנטיבי. הוא שר את עצמו. טרובדור שכזה. תנו לי איתו שעה במקום קטן, ואני יוצא נקי, מרוכך ומפויס.
"בסוף הייתי חוזר על הכל", שר עמדי בפתח האלבום. זהו המהרהר הרומנטי המתגעגע, מלווה בגיטרה אקוסטית, מוסיף סיום של אילתור סולו קלאסית (אבי סינגולדה) שמוסיף יופי אינטגרטיבי.
"עד שיעלה היום הבא, ישוב השקט,/  כבר לא אשאל אותך מאיפה באת, רק אשמח שאת פה".
גם בשמחתו עידן עמדי שר תוגתו. אין כאן משהו טראגי. לא צריכים לחפור באיכות המילים. הוא מתכוון למה שהוא שר, והוא שר לאהובה באינטימיות משכנעת, בעצב כובש. "עד שיעלה היום אני אפסיק ממך ללכת". יאהב אותה כמו שחלמה. ילמד לומר "מילים גדולות" על בית, על דרך. ישמח שהיא פה. אצל עידן עמדי התמימות  נשמעת אמינה.
הלחן וההפקה המוסיקלית – מחזקות את תחושת האותנטיות. הצליל המינורי החם, הקול התחושתי המאופק, אקוסטיות יפה. צליל חצוצרת טיחואנה כקישוט אווירה מייפה. כמו שאני אוהב לשמוע את עמדי.
"חלק מהזמן היו בי חששות על מה/ שרציתי להגיד ולא אמרתי אולי כבר לא אומר/ בחלון קטן מולי בוהה בפנסי הרחוב / איך ביום הם בודדים ואיך בלילה הם שבים לחיות" (השיר "חלק מהזמן")
עמדי שר הרהורים מנקודת מבטה של אישה הבוהה בפנסי הרחוב מחלון ביתה. אין כאן שום צידוק פואטי שינמק למה גבר שר בשמה של אישה. הוא הרי אינו מתבונן בה ומנסה להבין מה עובר עליה. הוא אינו קיים לחלוטין בשיר ושר ממאוויי רוחה. התוצאה: אי נוחות בהאזנה עד כדי פגיעה באמינות הטקסט. המוסיקה מלו-מלנכולית, העטופה בעצבות בתחילתה, משנה עורה לשירת רבים עם ה"נה נה נה", שמוציאה אותה מתחום התוגה לצלילי חגיגי נעים זמירות, המפקיע את השיר מחלקתו האינטימית. הטון העצוב-נינוח של עמדי עוטף את השיר ברכות יפה, אבל הניסיון שלו לשיר אישה,  מוציא לשיר אוויר מהגלגלים.
"אמריקה" – שיר אירוני על אשליית החלום, מושא בריחה, סוג של נחמה  – גם בשיר הקצבי זהו עמדי עגמומי, זורם נפלא בתזמור עשיר. אמירה של ממש מוצאים ב "עכשיו כולם רוקדים": "עכשיו כולם רוקדים, הקצב משכר,/ אנשים צפופים בתוך המעגל, זזים יפה יפה/ ומחכים שמשהו יקרה/ אולי מחר תגיע התשובה, הדרך תתבהר" כאן עמדי לקח על עצמו תפקיד כפול: להיות המוכיח בשער והחוזה את אחרית הימים. מציב מראה גדולה מול תרבות השמח והחפלה של המוסיקה הים תיכונית. על מה ולמה אתם רוקדים ושמחים כל הזמן? שואל עמדי. אתם "באמת שמחים או סתם מיואשים?"  כהני האי מחשבה אינם שואלים שאלות. מכורים למנגינה. זה הכל. המושג "ייאוש" לא קיים בלקסיקון. בעיות קיומיות – מהם והלאה. אפילו  משיח יכול לחכות. העתיד, סוף המרוץ  – מנבא שחורות. גם אז, כשכל הכוחות יכלו – ימשיכו לרקוד.
לא סתם מכסה  עמדי את עיניו בבד שחור בקליפ. למה להביט למציאות בעיניים, כאשר אפשר לכסות אותם ולהמשיך להיות שמח?
אני אוהב את האומץ של עמדי לומר את האמת. השימוש בפורמט מוסיקת השמח הים תיכונית אינו פשטני: עמדי מצליח להכניס את האוריינטציה המוסיקלית שלו לשיר. מבנה המלודיה והעיבוד אינם פשטניים, מעצימים את התובנה.
לא אמירות נוקבות הן העניין המרכזי של עמדי באלבום: הוא יעדיף את הטון המרוכך, המפויס והמתגעגע בהמשך בשירים על יחסים בינו ובינה כ"אושר" וב"לפני כמה דקות", מאותם שירים שמעלים אותי שוב על מסלול אמצע דרך של זרימה נוגה-רוגעת משככת כאבים.

שירים: בסוף, עד שיעלה היום הבא, חלק מהזמן, מרפסת, עכשיו כולם רוקדים, אמריקה, אין אותך, אושר, לפני כמה דקות, תמונת נוף (אינסטרומנטלי)

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


− 3 = 2