עיון ביקורת

פסטיבל ג'אז ת"א, ניקולס פייטון, דניאל ז'ובים (סינמטק ת"א, דצמבר 2017)

מוסיקה ג'אז, מוסיקה ג'אז לייב

דניאל ז'ובים, לא יוצר מחדש את הבוסה נובה הברזילאית של סבו, אנטוניו קרלוס ז'ובים. כל המורשת מגיעה לפסנתר שלו כולל "הנערה מאיפנמה". הוא הולך על רפרטואר מוכר. אם מחפשים את התפוח והעץ, הרי קולו של דניאל מעיד כי לפחות הגן הווקאלי עבר.
הפסנתרן והמלחין דניאל ז'ובים בנו של הגיטריסט פאולו ז'ובים, התחנך על ברכי הבוסה נובה, נשאר נאמן לאבי הזא'נר ולשירים שלו. השם ממשיך ללכת גם לפני הנכד. במהלך הקריירה שלו הופיע עם סטיבי וונדר, סטינג, קאיטאנו וולוזו, גל קוסטה ומילטון נסימנטו, והוא אחד המוסיקאים היותר עסוקים בהופעות בעולם, למרות שאין לו כמעט שומדבר מקורי להציע. הרפרטואר מבוסס על עבודתו של סבא, עם עיבודים נאמנים למקור, שומרים על הסגנון.
כובע שוליים לבן, מחייך הרבה, מתחיל אנגלית, ולפתע משנה לפורטוגזית ומתנצל. היתרון הגדול של של דניאל ז'ובים בערב הזה, שפתח את פסטיבל ג'אז תל-אביב, היה ההרכב הישראלי המשובח, במיוחד מאיה בלזיצמן, שלא רק הוסיפה צבע נפלא בנגינת הצ'לו – אלא גם תרמה בשירה מצוינת של ממש בשיר "דינדי", מה שהזכיר את שיתוף הפעולה של דניאל עם פאולה מורלמבאום במסגרת רביעיית מורלמבאום הברזילאית, שניגנה את השירים של סבו. זה לא היה מופע של הרבה רגעים גדולים, אפילו נדוש במידה מסוימת, עם מעט אילתורים, שבהם בלט במיוחד החלילן אילן סאלם.

Samba de uma nota so, Passarim, Chovendo na Roseira, Two Kites, Anos doursndos, Luiza (Duo with Guy Levi), Wave, Cordovado, Insensatez, Dindi (Maya Belzithman), Agua de beber, Triste, Chega de Saudade. Samba do Avuao, Agias De Marco, Bis – Garota de Ipanema

דניאל ז'ובים- פסנתר + גיטרה, מאיה בלזיצמן – צ'לו, אילן סאלם – חליל, שי זלמן – תופים, גיא לוי – בס

ניקולס פייטון ושלישייתו

החצוצרן ניקולס פייטון אינו ממלא אולם? איך? הרי מדובר באירוע  הג'אז המסקרן, ומן הסתם, החשוב ביותר בפסטיבל ג'אז תל-אביב 2017. רק בשביל שתדעו: ניקולס פייטון נחשב לאחד מגדולי מוסיקאי הג'אז בני זמננו, מאז דרך כוכבו בשנות ה-90. הוא הקליט אלבומים רבים בחברות תקליטים מובילות כ-verve, Warner Bros. ו-Blue Note, זכה בכל פרס אפשרי בתחום הג'אז, לרבות פרסי גראמי.
פייטון, יליד ניו אורלינס, הוא חצוצרן, קלידן מלחין ומנהיג הרכבים, וכמו כן אחד מהדוברים המובהקים ונושא הדגל של מאבק השחורים להכרה בתרומתם לתרבות האמריקאית והעולמית.
ב-2011  הוא הצית את המדיה החברתית עם השקפותיו  על מותו של הג 'אז, על גזענות והמוסיקה האמריקנית השחורה. הוא חטף על כך הרבה מכתבי שנאה. במה שנוגע לג'אז, מעולם לא היתה שאלה על הכישרון של פייטון או יכולותיו  כמוזיקאי פוסט-מודרני, שליטתו של פייטון בחצוצרה ושירתו היוו דוגמא לאותנטיות שלו. ההתפתחות האומנותית שלו מוצגת במיקסטייפ האפרו הקריבי המשלב ג 'אז, פרשנות חברתית, היפ הופ ו R & B עם דיאלקטים של מרכז אמריקה והקריבים.
הטריו של פייטון ניגן מוסיקה מהאלבום הזה, Afro Caribbean Mixtape, שראה אור בפברואר 2017  וזכה לביקורות נלהבות. המוסיקה משלבת בצורה מרהיבה וחדשנית, ג'אז מסורתי, היפ הופ ומקצבים מהקריביים, לעיתים בתוספת טקסטים פוליטיים העוסקים בין השאר במאבק השחורים לשוויון. פייטון עצמו מתגלה כרב-נגן, מנגן בו-זמנית קלידים וחצוצרה וגם שר. צליל החצוצרה החזק של פייטון מחובר לגרוב ולפאנקי לאפרו קאריבי ולפסיכודלי.
הוא משכנע במיזוג סגנונות מוסיקה שונים. מבחינתו, "ג'אז"  קשור במהות לחוויית המוסיקה השחורה, שבה חוגג האלמנט האפרו-קריבי. זו מוסיקה שאתה יכול ליהנות ממנה ברמות ללא תלות בהגדרתה. נקודת שיא בפסטיבל.

צילום: מרגלית חרסונסקי

דניאל ז'ובים

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


− 6 = 2