דואט בין שני זמרים הוא לעיתים שיטת קידום של טובים השניים. תן לי ואתן לך. הרווח – כפול. הדואטים ב – The Voice נכפו על המתחרים למען עמוד בתנאי הפורמט-שיטה, אבל הם בהחלט לא הוכיחו מי הטובים מבין שני המתמודדים. לא תמיד שיר ראוי לדואט. בדיקה ראשונה: האם תוכנו מצדיק. במקרה שלפנינו – השיר היה חי קיים ומצליח גם בשיטת הסולו. מרגול ושיר לוי מזמרים תחושות של אדם בודד, אלא שלצורך הדואט – כל אחד שר בתורו ולפי מינו. הוא שר "כבר כמה ימים לא מוצא מקום" וכו' והיא "כבר כמה ימים מחפשת ספסל בו לנוח". מה הקשר? למה נועדו השניים דווקא לטקסט הזה? מה שמחזיר להנחה שבה פתחנו – מהלך אסטרטגי לקידום הטובה לשניים, 
לעצם העניין: שיר רגש מלודי נוגה, מנגינה אולטימטיבית, מי שיגיד התיפיפות תחושתית במילים עצובות – לא אתווכח איתו. השתיקות, ההליכה לאיבוד, עולם שפוחד לגעת, ים של געגוע. עולם קרוע. מילים-מילים. אבל מי צריך מילים כשמנגינת סאן רמו והקולות הגבוהים מייצרות רגש צרוף. אין כמו מרגול ושיר לוי לחבור לועידת הפסגה של הקולות המרוגשים המגיעים לשיא בשיטת תן לרגש ללכת לפניך. האם זה משכנע להאמין, שהם מאמינים בקיטש שהם שרים? – מסופקני.

כבר כמה ימים לא מוצא לי מקום / מחשבות מתפזרות לי ברוח / למקום בו אני מרגיש כל כך לבד / כבר כמה ימים ברחובות אדישים / מחפשת ספסל בו לנוח / בטח הרבה לפני כבר ישבו עליו
טיפה של חום בים של געגוע / לנגיעה שתקרב אותי לחזור לכאן / טיפה של חום בתוך עולם קרוע / אפשר ללכת לאיבוד כבר הלכתי לשם
כבר שבעה ימים השתיקות לא עוברות / העיניים כבדות מלדעת / אעצום אותן ואחלום על מקום אחר / איך שמתי צבעים על הלב שדהה / בעולם שפוחד כבר לגעת / בטח הרבה לפני כבר ויתרו עליו
אפשר ללכת לאיבוד ביום אחד כלום לא לראות / אפשר ללכת לאיבוד אל תוך עולם של אשליות / אפשר ללכת לאיבוד כל יום שאין בו מי להיות / אפשר ללכת לאיבוד ויום אחד לשוב לראות